השומר הצעיר - מפלורליזם רעיוני לאידואולוגיה קיבוצית 

"השומר הצעיר":
מפלורליזם רעיוני לאידיאולוגיה קיבוצית מחייבת


במהלך העשורים הראשון והשני של המאה ה- 20 נוסדו בגליציה (אז בשלטון אוסטריה) ארגוני נוער להשתלמות עצמית בתחום הלאומי והציוני בשם "צעירי ציון" , וארגון נוער "צופי- השומר". בשנת 1916 התמזגו שתי התנועות להסתדרות המאוחדת בשם "השומר הצעיר".

במסגרת העלייה השלישית לארץ-ישראל עלה הגל הראשון של בוגרי התנועה שמנה כאלף
"שומרים" מווינה, גאליציה, פרלין ורומניה. בוגרי "השומר הצעיר" השתלבו בארץ, כרובם של אנשי העלייה השלישית, במחנות העבודה ובכבישים. אולם, עד מהרה, בצורה ספונטאנית התקבצו למסגרות של יוצאי התנועה, והקימו את קיבוצי העדה השומריית וב-1927 את
"הקיבוץ הארצי השומר הצעיר" .

בתפיסת החינוך של "השומר הצעיר", ולאחר מכך "הקיבוץ הארצי", שרר מתח מתמיד בין המטרות האכסטרינזיות- א"י, ציונות, סוציאליזם, לבין המטרות האינטרינזיות - אינדיבידואליזם והגשמה עצמית, וזאת תוך טיפוח כל כוחותיו הבסיסיים של האדם על פי חוקיותם העצמית .

בתקופת הופעתו של "השומר הצעיר" כתנועת נוער חופשית שלטו המטרות האינטרינזיות של התנועה, והטילו פיקוח קפדני על המטרות האכסטרינזיות שלה. דבר זה בא לידי ביטוי בדחיית כל רעיון, תכלית ופעילות פוליטית/אידיאולוגית, שיש בהן כדי לפגוע במרכזיותו של הפרט ושאיפתו לשלמות.

אולם, במפגשם של בוגרי התנועה עם המציאות הארץ-ישראלית המאוכלסת תקופת העלייה השלישית והרביעית בריכוז גדול של אתגרים, משימות לאומיות ותנועות פוליטיות אידיאולוגיות, מתגבר המתח בין שני סוגי המטרות : האינטרינזיות והאכסטרינזיות.

משבר זה מהווה את הרקע להיווצרות התהליך הרגרסיבי היוצר את העדה/הקיבוץ. מסגרת העדה/הקיבוץ מהווה את הגורם המאזן ומפשר בין הצרכים והמטרות של הפרט שטרם הגיעו לידי סיפוקם, לבין המטרות הפוליטיות-אידיאולוגיות החיצוניות המאפשרות לפרט להמשיך את תהליך החיברות ברוח מורשת "תנועת הנוער החופשית".

מטרת החיבור להציג את התמורות שחלו בתפיסת תנועת " השומר הצעיר " מקונספציה של חופש הפרט ושאיפתו לשלמות, לעבר קיבוץ קולקטיבי בעל אידיאולוגיה מחייבת. מעבר שנבע כתוצאה מהמפגש הבלתי נמנע מאידיאל תיאורטי , למימוש יישומי הלכה למעשה.

מראשית היווסדותו של "השומר הצעיר", היה תפקידה של ארץ ישראל ייחודי ומקורי בהווייה השומרית . לא חזון שיבת ציון מורשת נביאי ישראל ונחלת היהדות האורתודוכסית והציונות הדתית, לא מימוש הפן הלאומי שביהדות, נוסח משה הס והציונות המדינית, לא ציונות רוחנית נוסח אחד העם ולא ציונות מעשית/מדינית התופסות את ארץ ישראל כמקלט מדיני .

ארץ ישראל בעיני " השומר הצעיר ", נתפסה בהוויה של "השומר הצעיר" כפלטפורמה המאפשרת פלורליסטיות אינדיבידואלית חופשית. לדידם, ארץ ישראל הוא המקום היחיד עלי אדמות בו יוכלו להיות בני-אדם שלמים בגופם ובנפשם. חברי התנועה כתבו ב"ספר השומרים": "למרות סיכויי ההתפתחות הנהדרים, קיים מעצור אחד המעיק עלינו בכל כבדו, הצופים סובלים מהאווירה העוינת המקיפה אותם בניכר. הצופה העברי זקוק לסביבה מתאימה שתאפשר לו להתפתח במלוא כוחו ויכולתו. לסקאוט [הצופה] בן-חורין דרושה חירות המולדת, שבה יפרח וישגשג באין מפריע" .

את הרעיון המרכזי שכבש את לב הבוגרים שהתכוננו לעליה ניתן למצוא בדבריו שלדוד הורוביץ . לדידו: "בא"י יוגשם המרד של תנועת הנוער נגד התרבות החומרנית, נגד חיי הכרך, הרחוב, הבית ובית-הספר, כנגד העוני ובשם האידיאות המוסריות של הנביאים, ישו, שפינוזה ומארכס".

הגל הגדול של העליה השומרית הגיע ארצה ברובו ב- 1920 , בוגרים אלה היו חדורי אמונה שביכולתם להשתלב במציאות הארץ-ישראלית. ברם, לאחר מפגש קצר עם המציאות הקשה בארץ האבות - סלילת כבישים, עבודת כפיים ותנאי מחייה פרימיטיביים, הם הפכו מוכי הלם.
התגובה הסימפטומטית המבטאת את התנהגות החברים, כתוצאה מהלם המפגש עם המציאות, מבוטאת בעדויות רבות מאותה תקופה. ב"קהילתנו" כתבו: "איש איש חי בפינתו את המעבר הנורא ממחשבה למעשה. הקבוצה שהייתה במוחנו בתור רעיון חברותי ,עוד טרם השיגה את מגמתה ואת תכנה. אי אפשר היה להשלים אם העובדה של קיום בני אדם החיים ביחד במלוא היקף חייהם ,ואותם החיים בוראים חיכוכים וניגודים, מכבידים על כל פרט, ועוצרים בעד חופש היחיד ".

יערי במכתבו מ"ביתניה עילית" כותב: " עמדנו נדהמים בפני המציאות וחסרי אונים כי לא היינו מוכנים ולא מצאנו אליה מעבר" . ב"מקורות" מציינים: "צעירים אלה הלכו לחפש מקלט ולברוח לתוך המסגרת היחידה שנשאו בלבם מתנועת הנוער-העדה. על אוצר הסמלים, ההרגלים וההשקפות השגורים בפיהם "נדדנו כל אחד על-פי דרכו, רק בביתניה הייתה המולדת לייעודינו. נראה כי כל אותן המשימות הוטלו בבת-אחת ומצאו אותנו בלתי מוכנים,לא חזקים, לא ראליים ולא גבריים די הצורך, ולכן לא היינו מסוגלים לעצב את המציאות הארץ-ישראלית לפי הדפוס שלנו".

אחת ממטרותיה המרכזיות של הקיבוץ הייתה להוות מקלט זמני המהווה מעין סדנא ליחסי אנוש והמשך השתלמותו של הפרט ותיקונו העצמי . חברי התנועה כתבו: " חיינו בקבוצתנו היו אחרים מאשר בכל חברה אחרת. איש לא הסתיר מחבריו את רגשותיו ואת יחסו הפרטי... ליל כיפורים, כינינו לאות הלילה בו ישבנו עד הבוקר והתוודינו איש בפני אחיו. והיה זה כתפילה זכה השופעת מלב ללב. המסתורין, שנארג, בין בני ברית מעל לסבך והפרובלמטיות הפנימיות, יצר את תמונת העתיד של הקבוצה, שנחרטה בלבבות לעולם. מובטחני שגם במצוקת השאול יהא ליל זה לחברנו כאור ישועה " .

מדברים אלה נמצאנו למדים כי בוגרי התנועה, שעלו ארצה כבודדים, והאמינו שארץ-ישראל תשמש להם רקע אידיאלי להמשך התפתחותם האינדיבידואליסטית נתקלים במציאות שונה לחלוטין מהמצופה. הלם המפגש עם המציאות, שיותר ממה שיכלה לתת ביקשה לקבל, גורם לתהליך רגרסיבי המחזיר את בוגרי התנועה, איש אל רעהו, במסגרת העדה שנוצרה בצלמה ובדמותה של הקבוצה מתנועת הנוער. העדה נעשתה למוקד ההשתייכות וההזדהות, בין אם מדובר ב"ביתניה עילית" או בקיבוץ אחר. העדה היוותה את העוגן לצעירים אלה, שהיו נתונים במצוקה פסיכו-סוציאלית. היא שימשה במה לקתארזיס באמצעות וידוי ושיחה.
אימת היחיד הביאה אותו לסגת מהגישה הצנטרליסטית, לעבר המסגרת היחידה, החמה והמוכרת, המסוגלת לספק לו את הרקע להתאוששות מהמפגש עם המציאות- לגישה השיתופית, לקיבוץ.

בחלוף השנים, חברי תנועת "השומר הצעיר" נמצאים ממיר את ייעודו של הקיבוץ - מיישות זמנית, מאמצעי להשגת מטרה, למטרה בזכות עצמה . בערב ההכרזה ההיסטורית במועצה הארצית בעפולה 1926, יערי טען: "עם החופש הפוליטי בתוך הקיבוצים לא הצלחנו ולא נצליח ולא נוכל להתקיים". באותה פגישה יטענו כי אם קיבוצי "השומר הצעיר" לא ינקטו עמדה פוליטית משותפת, יעשה זאת כל חבר לחוד וההשתייכות למפלגות שונות תפורר את התנועה בארץ ובחוץ לארץ .

על זאת הדרך, נמצא כי החוקיות האימננטית של התהליך החינוכי אותו עובר הפרט ב"השומר הצעיר". תהליך שראשיתו בהתכנסות הפרטים לחברותא במסגרת תנועת הנוער החופשית. התכנסות המהווה את הרקע והמסגרת להתפתחותו הפיזית והרוחנית האינדיבידואליסטית, מגיע לשלבו הסופי ולרגע האמת שלו; כאשר הפרט ניצב בפני המבחן האמיתי לבגרותו האוטונומית ועליו להכריע בין הגשמת השקפת עולמו, לבין שימור חיקה החם של החברותא. אותו הפרט, מקבל על עצמו את עולה והגדרותיה של האידיאולוגיה שהייתה זרה לו ולהשקפותיו, וכל זאת במחיר של ויתור על עצמאותו הרוחנית והאינטלקטואלית.

החלטות המועצה הארצית ב- 1927 בתחום האידיאולוגיה, נחרצה גורלה של התנועה להיהפך לתנועה פוליטית אידיאולוגית, המתפקדת לאור עיקרון הקולקטיביות הרעיונית .

יעקב חזן במסגרת המאמץ להתנתקות מהחינוך התנועתי כותב: " אין אתה יכול, למשל, לחנך לציונות ולסוציאליזם בארץ ובקיבוץ , באותם הדרכים בלבד, שבהם חונכנו אנחנו בגולה. הגישה החינוכית ואמצעיה - הכרח הוא שיסוגלו לתנאים החדשים ולציווייה המיוחדים של תקופתנו, השונה כל-כך מתקופת חינוכנו אנו . אומנם הבאנו איתנו ממחוז נעורנו רכוש חינוכי רב, אך אל נא נסתמך יתר על המידה על העבר הזה, ואל נא נראה בו את המקור היחידי ואף לא העיקרי של נסיוננו החינוכי" .
כמו-כן, בחיבור " הנחות אב", ניתן להבחין איך יערי מגיעה לידי שלמות האידיאולוגית: "אנו האינדיבידואליסטים מתקופת הרומאנטיקה שלאחר המלחמה, נדרשים ע"י הכרח היסטורי להגשים רעיון ציוני, סוציאליסטי וקיבוצי. הרומאנטיקה האינדיבידואליסטית מבצבצת עדיין מתוך הערכתנו האובייקטיבית והרגשנות האיסטניסית מקלקלת את שורת תפיסתנו המדעית" . בהמשך לדבריו אלה יערי מנהל מערכה ללא פשרות נגד כל גילוי של עצמאות-רעיונית, כשהוא. יערי כותב: "אני שולל את החופש האנארכי בתוך הקיבוץ בכל צורה שהיא, באשר הוא הורס את הסולידאריות ומפורר את השותפות הרוחנית. אנרכיזם כזה יפה למותרותיו של הבורגני, הוא כעין שוק של דעות, כעין שיחה בטלה בבית-קפה" .

מתוך דבריהם אלה ניתן לראות בבירור איך מתבררת המגמה ההולכת ומעמיקה לנתק את "החינוך המשותף" בקיבוץ הארצי ממקור היניקה העיקרי שלו - " תנועת הנוער החופשית" . חזן, ובעיקר יערי, מודעים היטב לסתירה הקיימת בין האוריינטציה האינטרינזית של תנועת הנוער שהיא בבחינת - רומנטיקה האינדיבידואליסטית,לבין תפיסתם את החינוך כמכשיר, ברמה האסטרטגית - לחנך חלוצים של החברה הסוציאליסטית העתידה .

מכל האמור, ניתן לסכם ולומר כי "הקיבוץ הארצי" בשנות ה-40 של המאה, על האוריינטציה הפוליטית אידיאולוגית שלו, הוא אנטי-תזה למורשת תנועת הנוער החופשית הוולונטרית האנרכיסטית שהמעמידה את הפרט במרכז פעילותה החינוכית. ניתן לקבוע, שבהתמודדות בין שתי המגמות, זו הממוקדת באישיותו של הפרט מחד-גיסא, וזו שהאידיאולוגיה מנחה אותה מאידך-גיסא, הולכת ומתגברת המגמה השניה בחינוך המשותף של "הקיבוץ הארצי". הינו, חברי התנועה אימצו לחיקם את רעיון הקולקטיב, תוך נטישת תפיסת "מימוש העצמי" האינדיבידואליסטי, וזאת כתוצאה מהפחד בהתמודדות עם "האני" למול ההוויה הרוחשת סביבם.